יום שישי, 30 במאי 2014

את מוקי הכרתי בתיכון, למדנו יחד בבית ספר קיבוצי אזורי.

מאיפה השם מוקי אתם בטח שואלים? זה מסוג הדברים שקורים בקיבוץ,

מישהו מתחיל לקרוא לך באיזה שם הזוי בגלל איזו שטות ומזל טוב,

זה מה שיהיה רשום על המצבה ביום מן הימים...

מוקי היה ילד לא סטנדרטי, תמיד הלך נגד הזרם, תמיד הלך עם האמת שלו.

לא היה שיעור שאותו סיים בתוך הכיתה,

 כשלי היה מסתיים יום הלימודים מוקדם יותר משלו היינו קובעים,

מוקי היה מנצל רגע של חוסר ערנות של המורה וקופץ החוצה מהחלון...

בטיול שנתי של כיתה י"א טיילנו בנגב ולנו במצפה רמון באוהלים,

כשהגיעה שעת כיבוי אורות אחרי ארוחת ערב ופעילות, המורה לשל"ח ביצע בדיקת נוכחות,

כמובן שאם מישהו יחסר זה מוקי, כל הלילה חיפשו אותו, משטרה, מסוקים ויחידות חילוץ מהאזור,

כלום, אין זכר מוקי.

יצאה משלחת של מורים לבית הוריו של רובי לספר להם על התעלומה, שעה ארבע בבוקר

נקישות בדלת ומי פותח את הדלת?מוקי! התגעגעתם אלי?

בשלב הזה מוקי נזרק מבית ספר והעביר את כיתה י"ב בעבודה בקיבוץ.

בצבא הוא שירת בדובדבן ואפילו היה מצטיין הנשיא, הוא עשה סוויץ' ואמר "גמרתי עם השטויות"

עכשיו אני בנאדם חדש, גם בשירות הצבאי לא חסרו לו הרפתקאות וזיכרונות לספר לנכדים.

באחת מהפעילויות המבצעיות בבית ג'אלה בניסיון ללכוד מבצע פיגוע, נקלע הכוח למארב

והחלו חילופי ירי, בשלב מסוים ניתנה הוראה לנסיגה והכוח התקפל חזרה לשטחנו, 

כשפרקו מהרכב גילו לתדהמתם שמוקי חסר, בו בזמן התקבלה התראה על ניסיון לפריצת מחסום,

אחרי שנוטרל הרכב ע"י ירי לגלגלים נפתחה הדלת ויצא ממנה מוקי כשעשרות קני רובה מכוונים לעברו,

מוקי בשיא האדישות צעד לאחורי הרכב, פתח את תא המטען ושלף ממנו את המבוקש.

עם חיוך מרוח על הפנים הוא שאל "התגעגעתם"?   

זה מוקי שלי, עכשיו אפשר היה להגיד שאנחנו זוג, עד הצבא זה לא היה רציני,

היינו ילדים, אבל הקשר הלך והתחזק וככל שהמרחק והגעגוע התגברו ככה גם האהבה!

אבל למוקי היו תכניות גדולות ליום שאחרי השחרור.

מוקי תכנן לנסוע למזרח וכמה שיותר מהר.

הוא גם אמר לי "אל תצפי לטלפון, אני אוהב אותך אבל אני נוסע בשביל להתנתק"

וכך היה, שבוע לאחר השחרור מוקי כבר היה על המטוס לתאילנד.

נקרעתי מצד אחד אבל כיבדתי את הרצון שלו מצד שני.

אני המשכתי בשגרת יומי בלימודים במכללה והשתדלתי לא לחשוב על בדידותי יותר מידי.

באחד הימים כחודש אחרי שמוקי נסע הייתי בספריה ושמעתי כל מיני דיבורים

על משהו בתאילנד, הרגשתי צורך להתערב ושאלתי על מה מדובר...

"לא שמעת, היה צונמי בחופי תאילנד"....

צונמי? בסדר, כמה גרוע זה כבר יכול להיות חשבתי לעצמי,

האמת שלא היה לי מושג מה זה צונמי...

מאוחר יותר בחדשות ראיתי במו עיני מה זה הסיוט הזה.

עד מהרה נאספנו  משפחה וחברים וחיכינו לעדכונים ממשרד החוץ אבל לא היה כלום,

 אף אחד לא ידע לענות לנו על השאלות.

רצינו לנסוע לשם לחפש אותו במרפאות השדה שנפתחו, בבתי החולים,

האופציה של לחפש גופה לא הייתה בכלל על הפרק, לא רצינו להאמין!

הימים והשבועות עברו ולא נמצא זכר למוקי, כאילו בלע אותו הים.

לאחר כחודש הגיעו אנשי משרד החוץ בליווי רב שפסק שאין מנוס,

צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה!

 לא הייתי מוכנה לזה,

צעקתי עליהם שיעופו מהבית ושיעזבו אותנו, אבל ההורים של מוקי הרימו ידיים,

בו במקום הם עשו קריעה וישבו שבעה על מוקי שלי.

לא יכולתי להישאר שם, "אין מצב שאני יושבת עליך שבעה" אמרתי תוך 

שאני מביטה בתמונה של מוקי שחייך אליי...

"יאללה מוקי, צא כבר מהמחבוא" אמרתי בכל פעם מחדש, "הרי זה לא יכול להיות 

שאתה נכנעת ככה בלי מאבק". 

האבל הכניע אותי.

הפסקתי ללמוד וניסיתי לעבוד, לא הצלחתי להתרכז בכלום, לא לישון, לא לאכול.

הייתי צל של עצמי.

באזכרת השנה למוקי, אמא שלי ואמא של מוקי תפסו אותי ואמרו לי "שני מותק,

את עוד צעירה, קחי פסק זמן, סעי לטייל, תנקי את הראש"

"רעיון לא רע" אמרתי לעצמי, באותו יום קניתי כרטיס לתאילנד ושבועיים אחר כך

טסתי למה שהבנתי מאוחר יותר כחיפושים אחרי מוקי

לקחתי איתי ספר לטיולים מומלצים ומקומות להתאכסן בתאילנד.

מצאתי את עצמי עושה טרקים כמו שלא האמנתי בחיים שאעשה.

אספתי שותפים לדרך, ישנו בחושות ובמוטלים שמיועדים לטיילים כמונו.

באחד הטרקים שעשיתי הגעתי באור אחרון לכפר קטן,

לא האמנתי שאמצא שם מקום לשים את הראש 

ובניתי על זה שמישהו מהמקומיים כבר יזמין אותי ללינה ואיזו ארוחה קלה.

כשדיברתי עם אחד התושבים לגבי לינה הוא הפנה אותי למבנה שנמצא במרכז

הכפר שבו מתאכסנים מטיילים או סתם נפגשים שם על הדרך לשתות משהו ולהעביר חוויות,

הלכתי למרכז הכפר, עמד שם מבנה שנראה כמו כנסיה 

ומעל הדלת תלוי שלט מגולף בעץ עם כיתוב בעברית "התגעגעתם?"....




                                                                                                        


יום שלישי, 27 במאי 2014

לעוברים והשבים דומה אני לגבר חזק ומחוספס

הכול עובר לידו וכמו לובש חליפת צלילה משומנת

לא דבק בו הרגש, דבר אינו חודר את השריון

שאותו הוא עוטה.

אין  זו טעות, עוטה אני שריון,

אך שריון זה אינו מגן מפני החוץ אלא מפני הפנים.

בפנים אני ילד, ילד בן שש, ילד בן שש פצוע

 שברגע אחד עצר לו הזמן.

וכדי להתקדם עטה על עצמו צורה של גבר.

מעטה הגבר אטום לחלוטין, אולם לעתים אפילו צורת גבר נסדקת

וכשהילד בוכה הגבר דומע וכשהילד צוחק הגבר דומע,

על הגבר נשארו צלקות של הזמן,

על הילד הפצעים פתוחים, פתוחים ומדממים!

  


יום שבת, 24 במאי 2014

אבל אני אוהב אותה, למרות הכל!

יש בה משהו ישיר כזה, אומרת הכל בפנים.

גם את מה שלא נוח לשמוע...

בדייט הראשון כבר היא העירה לי שאני אוכל לא נקי, 

שאני שותה מרק בקול וזה מחרפן אותה וכמה ילדים יהיו לנו ואיך יקראו להם,

ת'כלס היא צדקה, אולי בגלל שהיא התעקשה על זה...

באמצע הדייט כשהמסעדה התחילה להתרוקן הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, 

ככה חשבתי לפחות...

"אתה חייב לעשות משהו עם האף" אמרה כאילו אנחנו מכירים שנים...

ידעתי שאין לי אף מושלם אבל אף פעם לא העירו לי עליו.

תוך דקות היא תדאג גם לזה.

בדיוק כשהמלצר הביא לנו שתיה, (לה בירה ולי מיץ גזר) 

עבר מאחוריו בחור שבטעות נגע במגש ושפך עלי את תכולת המגש...

כמו בסרטים המצוירים נשמע דינג דינג דינג!

וכמו שור זועם יצא לה עשן מהאוזניים...

תוך שנייה הבחור היה על הרצפה כשהיא מעליו מפליאה בו את אגרופיה.

היא אפילו לא הבחינה שבדרך היא העיפה לי את האף, 

היא יצאה די מרוצה מהעניין, אחרי השיקום היה לי אף שמייקל ג'קסון יכול רק לחלום עליו.

לא היה לה נעים בשלב הזה לעזוב אותי,

למרות שאני חושב שאם הייתה לה הזדמנות היא לא הייתה מתקשרת שוב.

סך הכל אנחנו די הפכים, 

היא תמיד אומרת שאני המין היפה בבית, "תהיה יפה ותשתוק"

יש לה מזל שאני אוהב אותה, אחרת הייתי עונה לה...

בחתונה שלנו היא התעקשה לשבור כוס, תכל'ס לא הייתה לי בעיה עם זה,

אבל זה היה ממש לא נעים לפנות את הרב אחרי שהיא שברה לו את הכוס על הראש...

יש לה גם צד חמוד, איך שהיא מתפנקת עלי כשאנחנו רואים csi בערוץ 1

וכשהיא קמה בבוקר יש לה קול חמוד כזה, כמו של רפי גינת....

מכל הדברים הכי אני אוהב זה את הפתגמים שהיא ממציאה,

לוקחת שניים ועושה מהם אחד...

לפעמים כל המשפט הוא שלה, האמת שזה ממש מתוק.

למשל כשהיא רוצה להגיד על מישהו שהחיצוניות שלו אינה מעידה על פנימיותו 

היא אומרת "מי שמפליץ פרפרים אל תתפלא אם הוא מלא ברימות"...

כשהאוטובוס מגיע בזמן היא אומרת "אתה רואה? אפילו חמור צולע מגיע לאחת התחנות בזמן"

זה הסגנון...

היינו משפחה למופת, כל בוקר הייתי מכין לילדים סנדביצ'ים

וארוחת בוקר מפנקת בשבילנו, אחר כך נותן לה נשיקה ולוקח את הילדים לגן.

בסוף היום אוסף את הילדים ולוקח אותם לגינה עם חטיפים ופירות.

ובערב אכלנו ארוחת ערב משפחתית.

בשבתות אחרי כביסות וניקיון של הבית הייתי מעיר אותה

והיינו הולכים לנמל או יורדים לים,

 יושבים על כוס קפה ומסתכלים ומתמוגגים איך שהילדים משחקים.

היה לנו טוב!

יום אחד באחת השיחות הבודדות שניהלנו היא אמרה לי  "אתה צריך להיות יותר אסרטיבי"...

"מה זאת אומרת?" שאלתי.

"לעמוד יותר על שלך, פחות לוותר על עצמך" היא ענתה

"אבל זה עושה לך טוב ואם טוב לך אז טוב גם לי"...

בזה נגמר הסיפור עד ל"ג בעומר השנה, 

שבמקרה  גם התקיים באותו ערב גמר היורוליג .

לא באמת הפריע לי שאני הלכתי עם הילדים למדורות

ושהיא נשארה בבית עם חברים לצפות במשחק.

רק כשחזרתי הביתה אחרי שהכול נגמר מצאתי אותה שפוכה על הספה.

הסלון היה הפוך, בקבוקי בירה ריקים ופיצוחים מפוזרים על הרצפה,

כנראה שהערתי אותה כשנכנסתי, היא קמה מהספה, 

מהגיהוקים שלה ניתן היה להסיק שהיא שיכורה קלות או שיכורה כלוט,

אחרי שהקיאה על הרצפה הבנתי האופציה השנייה היא הנכונה...

"אני במיטה" אמרה והלכה לחדר...

"זהו, נשבר לי" צעקתי לעברה, באסרטביות מהוססת...

 "אני לא עובד אצלך",  אמרתי קצת פחות בקול...

היא נעצרה פתאום, כאילו קפאה במקומה עם רגל אחת באוויר באמצע הצעד...

התקרבה אלי וכשהייתה במרחק שיכולתי לראות את עצמי בתוך האישון שלה

היא אמרה בקור רוח מקפיא דם "אולי אתה תרנגול, אבל בבית הזה אני מחזיקה בביצים"...

הרגשתי שאני נחנק, שעולות לי הדמעות מהגרון.

לפני שאני פורץ בבכי רצתי לחדר, לקחתי את הילדים ונסעתי אל אמא שלי.

גם אם היא תתחנן אני לא חוזר!

רק שלא תבוא לפה ותיתן לי את הפרצוף ליברמן שלה, זה ממיס אותי בכל פעם.

הרי אני אוהב אותה למרות הכל!  

קוראים לו צ'רלי ביטון, לא מה שאתם חושבים.

צ'רלי שם ראשון, ביטון שם שני ושוורצמן שם משפחה.

ההורים שלו הגיעו מפולין אחרי המלחמה ושוכנו במעברה עם יוצאי צפון אפריקה,

אפשר לומר שהקרבה לבני עדות המזרח השפיעה קלות...

בפסח היו אוכלים קטניות וחוגגים מימונה, אומרים שיר השירים בכל הזדמנות

ואוכלים פלפל סודני ישר מהשיח...

ולא קשה לנחש שגם את השם קיבל צ'רלי ביטון בהשפעת הסביבה הקרובה באותם ימים.

הם אולי לא היו אנשים משכילים בהשוואה להוריו של צ'רלי ביטון ויוצאי אירופה בכלל...

אבל היתה להם חכמת חיים, הם היו סוחרים ממולחים 

ובעלי ידע בלתי נדלה בכל הקשור בתוצרתו של הטבע.

מהם למד צ'רלי ביטון את כל הסודות על עשבי תיבול, צמחי מרפא וירקות.

למשפחה שחלקה עם משפחתו קיר משותף היה גן ירק קטן מחוץ לתחום המעברה אותו הם

קיבלו בקומבינה ובתמורה הפעילו בסטה של ירקות בשוק המאולתר במעברה פעם בשבוע .

במקום ללכת לבית ספר היה הולך צ'רלי ביטון לעבוד בגן הירק,

לנכש עשבים, להשקות ולקטוף.

פעם בשבוע היה עומד בבסטה מוכר ומייעץ לקונים איך לבחור את העגבניות המתאימות ביותר למטבוחה,

איזה חציל טוב יותר, חציל קל או כבד, שחור או סגול, עם גרעינים או בלי ועוד

פרטים שאפילו לא הייתם מעלים על הדעת שצריך לחשוב עליהם.

אבל המומחיות של צ'רלי ביטון הייתה אבטיחים!

באבטיחים הוא לא פספס, כל אבטיח שבחר היה אדום אדום  ומכיוון שהוא היה זה שקטף 

את היבול, כל האבטיחים בבסטה היו הטובים ביותר.

כשהמשפחה של צ'רלי ביטון יצאה מהמעברה לשיכון, הוא היה בן 14,

המרחק מהמעברה, מהחברים ובעיקר מגן הירק ומהבסטה העציבו אותו מאוד

 והוא החליט לעשות מעשה!

לא עבר זמן רב ואחרי לחצים והפעלת קשרים הוא פתח בשוק רמלוד בסטה לאבטיחים.

רק אבטיחים!

צ'רלי ביטון עבד בבסטה כמו מציל בים, ארבעה עד חמישה חודשים היה מוכר אבטיחים,

כאשר בשאר הזמן היה מחפש מקשות שעומדות למכירה.

היה בוחר אותן בקפידה וכבר בשלבים הראשונים של הגידול ידע איך יהיה היבול.

הוא היה סוג של גורו באבטיחים.

הוא הפך לבעל בסטת האבטיחים הידוע ביותר בארץ.

אבל זה לא סיפק אותו, הוא הרגיש שהוא צועד במקום והחליט להכניס קצת "פלפל" באבטיחים...

משהו שיהיה ייחודי לו, משהו שרק הוא יודע איך לעשות ושיהפוך את האבטיחים שלו

לאטרקטיביים במיוחד, לילות שלמים היה שוכב במיטה ושובר את הראש.

עד שהבריק לו רעיון, אבטיח בטעמים!!

כשעלה לו הרעיון הוא גם ידע כבר איך הוא מתכוון לעשות את זה.

צ'רלי ביטון היה מסתובב במקשות האבטיחים ועוד שהאבטיחים היו קטנים הוא היה 

מזריק להם תרכיז בטעמים שונים...

וכך יצאו אבטיחים בטעמי ענבים, תפוח, תפוזים ואפילו קולה!

היו גם טעמים למבוגרים כמו אבטיח וודקה, וויסקי ואשכוליות...

זה היה להיט, מכל הארץ באו לקנות אבטיחים מצ'רלי ביטון.

אבל גם זה לא היה מספיק בשבילו, איך אני יכול להפתיע את הקונים?

הרי זה בסך הכל אבטיח, כמו שמוכרים הערבים עם העגלות בצמתים.

ושוב הוא לא ישן בלילות עד שמצא.

אבטיח הפתעה הבריק לו הרעיון בשנית!

אתה קונה אבטיח ובפנים מסתתרת הפתעה, זה יכול להיות כדור טניס

 אבזם של חגורה, או סתם פותחן קופסאות שימורים.

צ'רלי ביטון מצא דרך לבצע באבטיח "ניתוח שדה"

ולשתול בו את ההפתעות, כמובן שהוא דאג שלא יישאר סימן חיצוני למעשה.

בין הדברים שנמצאו באבטיחים היו שעונים, כלי כתיבה, שחקני שח, ועוד...

גם כל מיני משחקי ילדים היו, חמש אבנים, גומיות וגולות,

לימים קינדר קנו את הפטנט והוציאו את ביצת "שוקולד קינדר"....

הכי מרענן והכי קשה להכנה היה אבטיח שבמקום גרעינים 

היו לו פתיתי גבינה בולגרית וזיתים,  אתה פורס פלחים של "אבטיח בולגרית"...

זה היה להיט ומאז מגישים את זה כמנה במסעדות אבל בנפרד, את הסוד הוא לא גילה...

באחד הימים בעודו מסדר את הסחורה הנותרת בסופו של יום המכירות,


רגע לפני הסגירה הבחין צ'רלי ביטון בעלמה העומדת בפתח הבסטה ובוחנת את 

האבטיחים הנותרים בערימה, מה בשבילך גברתי? שאל צ'רלי ביטון.

חצי אבטיח בבקשה ענתה אותה עלמה.

חצי אבטיח? ומה אם אתן לך חצי אבטיח במחיר אבטיח שלם? 

זהו סוף היום וחצי האבטיח לא ימתין למחר ויגווע לו לאטו במשך הלילה.

רק אם אתה מתעקש, איני מעוניינת בנדבה, חצי אבטיח הוא די והותר עבור אימי ועבורי...

אני מתעקש על כך אמר צ'רלי ביטון, יהיה לי לעונג שתיהנו מאבטיח ומתוכנו ובמידה ולא

את מוזמנת להחליפו מחר באותו מקום ובאותה שעה...

רק אם יורשה לי לשאול לשמך?

סלח לי על חוסר הנימוס, שמי הלן, הלן קלר...

נעים לי מאוד להכיר, שמי צ'רלי ביטון ואת מוזמנת בשמחה בכל עת שתחפצי בכך. 

הלן סקרנה את צ'רלי ביטון, 

כל כך סקרנה אותו שהוא החליט שבפעם הבאה שהיא תבוא לבסטה הוא יזמין אותה לצאת אתו.

אני חייב לעשות את הצעד אחרת אצטער על כך כל חיי.

ובאמת למחרת הגיעה הלן לבסטה וכמו קרן שמש שמציצה מבעד לווילון פתאום כל הבסטה הוארה 

באור ניאון בהיר וחם.

"חצי אבטיח" ביקשה הלן...

"מיד" ענה צ'רלי ביטון...

הוא הביא אבטיח מהערימה וניער אותו קלות, "אני חושב שזהו יום המזל שלך עלמתי"

אמר, שלף את הסכין הארוכה ובנגיעה פתח את האבטיח.

צ'רלי ביטון והלן קלר עמדו זה מול זה והמתינו בדריכות לראות מה יילד אבטיח.... 

בתוך האבטיח, בדיוק במרכז "הלב" של האבטיח נחה לה טבעת זהב,

צ'רלי ביטון שלף את הטבעת וליקק אותה קלות מהעסיס,

הוא הגיש אותה לאצבע של הלן וענד לה את הטבעת...

זה היה היום לו היא ציפתה,

היא ידעה שזהו יום הדין ושזה עניין של להיות או לחדול.

היא לבשה את הבגדים שכל כך אהבה, היא לבשה לבן ויצאה לחכות בשער.

ברקע נשמעו קולות "מלחמה".

שריקות וכדורים שהתעופפו מעל לראשי האנשים.

ועכשיו הוא מולה, מתקדם כמו ב slow motion, 

הוא עם חולצה מוכתמת, אדומה, עם סרט על הראש,

נראה כמו אריק שרון.

הוא מרים את הראש, 

היא יכולה עכשיו לשמוע את נשימותיו ולהריח את הזיעה שעל גופו.

הוא רואה אותה, הוא מחייך אליה, הוא מניף את היד

ודופק לה טיל לחיבורים,

הלך גביע הליגה למקומות עבודה...
הוא החזיק לה את היד, היא הייתה חמה ונעימה, היא הייתה בת חמש והוא בן חמש וחצי.
היא ביקשה שילווה אותה מהגן, אפילו את התיק הוא נשא בשבילה,
 הוא לא רצה שתהיה עצובה אז הוא שר לה.

הוא החזיק לה את היד, הם חזרו מבית ספר, הם גרו בשני קצות העיר, אבל זה לא שינה לו,
הוא ליווה אותה הביתה ואחר כך נסע באוטובוס חצי שעה כדי להגיע לקצה השני של העיר.

הוא החזיק לה את היד, היא שקשקה מפחד, אבל הוא אמר לה שתסמוך עליו ושתוך שנייה הם  יגיעו למים
היא סמכה עליו ותוך שנייה הם הגיעו למים, היא חשבה שהיא טובעת אבל הוא החזיק לה את היד ומשך אותה אליו, הוא חיבק אותה שלא יהיה לה קר, שלא תרעד.

הוא החזיק לה את היד, היא הסתכלה עליו והוא עליה, היא הייתה כל כך יפה בלבן, הם צעדו יד ביד וכשניתן האות
הוא ענד לה טבעת ונשבע לה, הוא נישק אותה וחיבק אותה, כל האולם חיבק אותה והיא הייתה מוקפת אהבה.

הוא החזיק לה את היד והיא לחצה אותה חזק, היא צעקה והוא ליטף לה את המצח, זאת בת הרופא אמר 
והם הזילו דמעה, דמעה של אושר!

הוא החזיק לה את היד, היא הייתה עכשיו קרה, רק לפני חצי שנה גילו אצלה את המחלה, היא הייתה כל כך יפה בלבן, הגיע הזמן הרופא אמר וכיסה אותה בסדין, הוא הזיל דמעה, דמעה של שבר.

הוא החזיק לה את היד, היא הייתה חמה ונעימה, היא הייתה בת חמש והוא כבר לא, הוא נשא את התיק בשבילה כמו שנשא בשביל אימה, הוא שרק לה כדי שלא תהיה עצובה, הוא הזיל דמעה, דמעה של געגוע.
יש לי חלום שחוזר על עצמו כל לילה,

למעשה הוא ממשיך מהנקודה שבה הפסיק בלילה הקודם.

בחלום אני חוזר לילדותי ובוחר מחדש!

אני בוחר ללמוד בבית ספר ולא לוותר ליצר.

אני בוחר להגיד לילדה מהכיתה שאני מחבב אותה.

אני בוחר לא לריב עם אחותי ולהרוויח חברה.

בחלומי אני עובר את כל המסלול מחדש ובסופו אני פוגש אותך,

תמיד בסוף אני פוגש אותך, כי זה הגורל וזאת הבחירה שלי.

בחלומי אני חוזר לגיל חמש ואחד עשר חודשים.

ויש לי אבא ואני קם מוקדם בבוקר ומבקש ממנו רק הפעם שלא יצא מהדלת,

שיישאר איתי, אבל גם בחלומי כל פעם מחדש בסוף הוא הולך ואני נשאר אתך ואת ישנה פה לידי.

ונשאר לי אבא שהוא חלום שחוזר על עצמו כל לילה מחדש.
אני זוכר את היום שאבא שלי מת, איך אוכל לשכוח?

זה היה בחודש תשרי יום אחרי ראש השנה, יצאנו אחותי הקטנה ואני לגן ביחד עם אמא,

עוד לא הגענו לשביל וראינו את אריאל (ז"ל) עוצר את האופניים מול הבית שלנו,

אני לא זוכר מה הוא אמר, רק ניסה להרגיע את אמא שלי שבשנייה התהפך עליה עולמה.

גם עלינו רק שלא ידענו את זה באותו רגע.

אחר כך הלכנו לגן, אני לא זוכר עם מי ולכמה זמן אבל בשלב מסוים באו לקחת אותי הביתה,

בבית לקחה אותי ציפי לחדר וסיפרה לי על אבא שלה שגם מת כשהיא הייתה צעירה מאוד.

כשאני חושב על זה אחורה,  מצמררת אותי המחשבה שכמה שנים אחר כך היא תאבד גם את בעלה

 (אריאל ז"ל) בנסיבות טרגיות.

אני זוכר שלא ידעתי מה קורה עכשיו, לא בכיתי, לא עיכלתי...

כמה יכול לעכל ילד בן 6 שקם בבוקר ופוף, אין לו אבא?

חזרתי לגן, הייתי סוג של גיבור או שככה חשבתי, בעצם גם הילדים לא היו מוכנים לזה והגננת אמרה לי 

שאני יכול להיות או בבית או בגן, מה שאני אבחר, הייתי מבולבל.

פה יש לי חור שחור, אני לא זוכר יותר מידי, רק שנסענו לירושלים לסבא וסבתא ושהיה ממש עצוב מסביב.

ללוויה לא הלכתי, לא רצו לקחת אותי ואין סיכוי שהייתי רוצה ללכת.

גם היום אני משתדל כמה שפחות להיכנס לבתי עלמין אם אני לא חייב.

עברו השנים וכל פעם ששאלו אותי מי זה אבא שלי או איפה הוא עובד

 או כל שאלה אחרת קשורה אליו הייתי מתחמק, לא התביישתי ולא היתה לי בעיה לדבר על זה,

אבל אנשים מתייחסים אליך אחרת כשיש סיפור כזה מאחוריך ולא רציתי גיבנת.

חוץ מזה שלא אהבתי את התחושה שאני חייב לדבר על זה בעצב והשיחה פתאום מגומגמת,

באיזשהו שלב כשאנשים היו אומרים לי "אני נורא מצטער" הייתי אומר זה בסדר, לא אשמתך...

אני זוכר שהיה לי קושי לבטא את המילים "אבא" ו"מת", גם כשהן לא באו בסמיכות וגם אם זה לא 

בהקשר של אבא שלי

אני זוכר בכי לכרית ו"למה דווקא אני?

.היו קוראים לזה "האסון" או "התאונה" והטון היה כאילו מתנצל.

שואלים אותי גם מה זוכר מי שהיה ילד בן שש כשזה קרה,

אבל אני זוכר! ועוד איך זוכר...

אני זוכר שהוא כעס עלי כשמחצתי קרפדה שמצידה השפריצה לי נוזל מר לפה שלא עזב אותי שעות אחר כך

והוא כעס עלי גם כשפספסתי בשירותים ויום שישי אחד הוא הביא טנדר פיג'ו בשביל לפנות פסולת מהגינה,

בזמן שהוא עבד אני ישבתי באוטו ושיחקתי, במשחק תלשתי בטעות את מראת הצד ומרוב בושה

החבאתי אותה מתחת לאוטו, כמובן שהיא נשברה ברגע שהוא נסע,ברור שכעס, כנראה שהייתי קצת שובב...

אני זוכר שהיה חוזר מנסיעות עבודה תמיד עם מתנה, צעצוע כזה או אחר.

כל שבת בבוקר אחרי הקידוש יוצאים לטיול, אני על הכתפיים ואחותי הגדולה צועדת ליד.

במוצאי שבת רואים ביחד היאבקות בערוץ המזרח התיכון, היה מצחיק.

אני זוכר שלקח אותנו למעיין השילוח, כשחיכינו לאוטובוס באתי להישען עליו ולא הסתכלתי, בטעות נשענתי על 

איזה בחור ערבי שעמד שם, אני והבחור היינו נבוכים, אבא ואחותי צחקו, אני שמח שהם צחקו!

אני זוכר שקנו לאחותי ולי מצלמות "פוקט" ויצאנו למרפסת לנסות אותן,

כשבאתי לצלם את אבא הוא התכופף קלות ובטעות גם אחותי נכנסה לתמונה, 

אני כל כך שמח על הטעות הזאת!

אני זוכר סירות פדלים על הירקון, אני זוכר גן חיות התנכי בירושלים,

אני זוכר טיול לנחל התנינים עם פורד פיאסטה שכורה בצבע תכלת...

אני זוכר שאני רוצה להיות אבא כמוך בדיוק!

אני זוכר, אני זוכר, א נ י  ז ו כ ר !