לעוברים והשבים דומה אני לגבר חזק ומחוספס

הכול עובר לידו וכמו לובש חליפת צלילה משומנת

לא דבק בו הרגש, דבר אינו חודר את השריון

שאותו הוא עוטה.

אין  זו טעות, עוטה אני שריון,

אך שריון זה אינו מגן מפני החוץ אלא מפני הפנים.

בפנים אני ילד, ילד בן שש, ילד בן שש פצוע

 שברגע אחד עצר לו הזמן.

וכדי להתקדם עטה על עצמו צורה של גבר.

מעטה הגבר אטום לחלוטין, אולם לעתים אפילו צורת גבר נסדקת

וכשהילד בוכה הגבר דומע וכשהילד צוחק הגבר דומע,

על הגבר נשארו צלקות של הזמן,

על הילד הפצעים פתוחים, פתוחים ומדממים!