אני זוכר את היום שאבא שלי מת, איך אוכל לשכוח?
זה היה בחודש תשרי יום אחרי ראש השנה, יצאנו אחותי הקטנה ואני לגן ביחד עם אמא,
עוד לא הגענו לשביל וראינו את אריאל (ז"ל) עוצר את האופניים מול הבית שלנו,
אני לא זוכר מה הוא אמר, רק ניסה להרגיע את אמא שלי שבשנייה התהפך עליה עולמה.
גם עלינו רק שלא ידענו את זה באותו רגע.
אחר כך הלכנו לגן, אני לא זוכר עם מי ולכמה זמן אבל בשלב מסוים באו לקחת אותי הביתה,
בבית לקחה אותי ציפי לחדר וסיפרה לי על אבא שלה שגם מת כשהיא הייתה צעירה מאוד.
כשאני חושב על זה אחורה, מצמררת אותי המחשבה שכמה שנים אחר כך היא תאבד גם את בעלה
(אריאל ז"ל) בנסיבות טרגיות.
אני זוכר שלא ידעתי מה קורה עכשיו, לא בכיתי, לא עיכלתי...
כמה יכול לעכל ילד בן 6 שקם בבוקר ופוף, אין לו אבא?
חזרתי לגן, הייתי סוג של גיבור או שככה חשבתי, בעצם גם הילדים לא היו מוכנים לזה והגננת אמרה לי
שאני יכול להיות או בבית או בגן, מה שאני אבחר, הייתי מבולבל.
פה יש לי חור שחור, אני לא זוכר יותר מידי, רק שנסענו לירושלים לסבא וסבתא ושהיה ממש עצוב מסביב.
ללוויה לא הלכתי, לא רצו לקחת אותי ואין סיכוי שהייתי רוצה ללכת.
גם היום אני משתדל כמה שפחות להיכנס לבתי עלמין אם אני לא חייב.
עברו השנים וכל פעם ששאלו אותי מי זה אבא שלי או איפה הוא עובד
או כל שאלה אחרת קשורה אליו הייתי מתחמק, לא התביישתי ולא היתה לי בעיה לדבר על זה,
אבל אנשים מתייחסים אליך אחרת כשיש סיפור כזה מאחוריך ולא רציתי גיבנת.
חוץ מזה שלא אהבתי את התחושה שאני חייב לדבר על זה בעצב והשיחה פתאום מגומגמת,
באיזשהו שלב כשאנשים היו אומרים לי "אני נורא מצטער" הייתי אומר זה בסדר, לא אשמתך...
אני זוכר שהיה לי קושי לבטא את המילים "אבא" ו"מת", גם כשהן לא באו בסמיכות וגם אם זה לא
בהקשר של אבא שלי
אני זוכר בכי לכרית ו"למה דווקא אני?
.היו קוראים לזה "האסון" או "התאונה" והטון היה כאילו מתנצל.
שואלים אותי גם מה זוכר מי שהיה ילד בן שש כשזה קרה,
אבל אני זוכר! ועוד איך זוכר...
אני זוכר שהוא כעס עלי כשמחצתי קרפדה שמצידה השפריצה לי נוזל מר לפה שלא עזב אותי שעות אחר כך
והוא כעס עלי גם כשפספסתי בשירותים ויום שישי אחד הוא הביא טנדר פיג'ו בשביל לפנות פסולת מהגינה,
בזמן שהוא עבד אני ישבתי באוטו ושיחקתי, במשחק תלשתי בטעות את מראת הצד ומרוב בושה
החבאתי אותה מתחת לאוטו, כמובן שהיא נשברה ברגע שהוא נסע,ברור שכעס, כנראה שהייתי קצת שובב...
אני זוכר שהיה חוזר מנסיעות עבודה תמיד עם מתנה, צעצוע כזה או אחר.
כל שבת בבוקר אחרי הקידוש יוצאים לטיול, אני על הכתפיים ואחותי הגדולה צועדת ליד.
במוצאי שבת רואים ביחד היאבקות בערוץ המזרח התיכון, היה מצחיק.
אני זוכר שלקח אותנו למעיין השילוח, כשחיכינו לאוטובוס באתי להישען עליו ולא הסתכלתי, בטעות נשענתי על
איזה בחור ערבי שעמד שם, אני והבחור היינו נבוכים, אבא ואחותי צחקו, אני שמח שהם צחקו!
אני זוכר שקנו לאחותי ולי מצלמות "פוקט" ויצאנו למרפסת לנסות אותן,
כשבאתי לצלם את אבא הוא התכופף קלות ובטעות גם אחותי נכנסה לתמונה,
אני כל כך שמח על הטעות הזאת!
אני זוכר סירות פדלים על הירקון, אני זוכר גן חיות התנכי בירושלים,
אני זוכר טיול לנחל התנינים עם פורד פיאסטה שכורה בצבע תכלת...
אני זוכר שאני רוצה להיות אבא כמוך בדיוק!
אני זוכר, אני זוכר, א נ י ז ו כ ר !
זה היה בחודש תשרי יום אחרי ראש השנה, יצאנו אחותי הקטנה ואני לגן ביחד עם אמא,
עוד לא הגענו לשביל וראינו את אריאל (ז"ל) עוצר את האופניים מול הבית שלנו,
אני לא זוכר מה הוא אמר, רק ניסה להרגיע את אמא שלי שבשנייה התהפך עליה עולמה.
גם עלינו רק שלא ידענו את זה באותו רגע.
אחר כך הלכנו לגן, אני לא זוכר עם מי ולכמה זמן אבל בשלב מסוים באו לקחת אותי הביתה,
בבית לקחה אותי ציפי לחדר וסיפרה לי על אבא שלה שגם מת כשהיא הייתה צעירה מאוד.
כשאני חושב על זה אחורה, מצמררת אותי המחשבה שכמה שנים אחר כך היא תאבד גם את בעלה
(אריאל ז"ל) בנסיבות טרגיות.
אני זוכר שלא ידעתי מה קורה עכשיו, לא בכיתי, לא עיכלתי...
כמה יכול לעכל ילד בן 6 שקם בבוקר ופוף, אין לו אבא?
חזרתי לגן, הייתי סוג של גיבור או שככה חשבתי, בעצם גם הילדים לא היו מוכנים לזה והגננת אמרה לי
שאני יכול להיות או בבית או בגן, מה שאני אבחר, הייתי מבולבל.
פה יש לי חור שחור, אני לא זוכר יותר מידי, רק שנסענו לירושלים לסבא וסבתא ושהיה ממש עצוב מסביב.
ללוויה לא הלכתי, לא רצו לקחת אותי ואין סיכוי שהייתי רוצה ללכת.
גם היום אני משתדל כמה שפחות להיכנס לבתי עלמין אם אני לא חייב.
עברו השנים וכל פעם ששאלו אותי מי זה אבא שלי או איפה הוא עובד
או כל שאלה אחרת קשורה אליו הייתי מתחמק, לא התביישתי ולא היתה לי בעיה לדבר על זה,
אבל אנשים מתייחסים אליך אחרת כשיש סיפור כזה מאחוריך ולא רציתי גיבנת.
חוץ מזה שלא אהבתי את התחושה שאני חייב לדבר על זה בעצב והשיחה פתאום מגומגמת,
באיזשהו שלב כשאנשים היו אומרים לי "אני נורא מצטער" הייתי אומר זה בסדר, לא אשמתך...
אני זוכר שהיה לי קושי לבטא את המילים "אבא" ו"מת", גם כשהן לא באו בסמיכות וגם אם זה לא
בהקשר של אבא שלי
אני זוכר בכי לכרית ו"למה דווקא אני?
.היו קוראים לזה "האסון" או "התאונה" והטון היה כאילו מתנצל.
שואלים אותי גם מה זוכר מי שהיה ילד בן שש כשזה קרה,
אבל אני זוכר! ועוד איך זוכר...
אני זוכר שהוא כעס עלי כשמחצתי קרפדה שמצידה השפריצה לי נוזל מר לפה שלא עזב אותי שעות אחר כך
והוא כעס עלי גם כשפספסתי בשירותים ויום שישי אחד הוא הביא טנדר פיג'ו בשביל לפנות פסולת מהגינה,
בזמן שהוא עבד אני ישבתי באוטו ושיחקתי, במשחק תלשתי בטעות את מראת הצד ומרוב בושה
החבאתי אותה מתחת לאוטו, כמובן שהיא נשברה ברגע שהוא נסע,ברור שכעס, כנראה שהייתי קצת שובב...
אני זוכר שהיה חוזר מנסיעות עבודה תמיד עם מתנה, צעצוע כזה או אחר.
כל שבת בבוקר אחרי הקידוש יוצאים לטיול, אני על הכתפיים ואחותי הגדולה צועדת ליד.
במוצאי שבת רואים ביחד היאבקות בערוץ המזרח התיכון, היה מצחיק.
אני זוכר שלקח אותנו למעיין השילוח, כשחיכינו לאוטובוס באתי להישען עליו ולא הסתכלתי, בטעות נשענתי על
איזה בחור ערבי שעמד שם, אני והבחור היינו נבוכים, אבא ואחותי צחקו, אני שמח שהם צחקו!
אני זוכר שקנו לאחותי ולי מצלמות "פוקט" ויצאנו למרפסת לנסות אותן,
כשבאתי לצלם את אבא הוא התכופף קלות ובטעות גם אחותי נכנסה לתמונה,
אני כל כך שמח על הטעות הזאת!
אני זוכר סירות פדלים על הירקון, אני זוכר גן חיות התנכי בירושלים,
אני זוכר טיול לנחל התנינים עם פורד פיאסטה שכורה בצבע תכלת...
אני זוכר שאני רוצה להיות אבא כמוך בדיוק!
אני זוכר, אני זוכר, א נ י ז ו כ ר !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה