כל ערב אותו סיפור, אני יושב מול חלונה וצופה בה מכינה ארוחת ערב.
אני אוהב את העדינות שבה היא בוחשת בסיר המרק,
 אני אוהב את שיערה הגולש ואת איך שהיא אוספת אותו לגולגול כדי שלא יכנסו שערות לאוכל.

לפעמים היא יוצאת עם חברים ובדרך מבלי לעצור היא מגניבה אלי מבט ספק מרחם ספק של סלידה
ואני לא לוקח ללב,  היא לא מכירה אותי כמו שאני מכיר אותה, 
אני יודע שאיפשהו עמוק בפנים היא רוצה שאני אהיה שלה.
אבל אני? אני חתול רחוב, מבהיל אנשים שמרוקנים את הפח 
ומפריע לישון בלילות כמו איזו חתולה מיוחמת...