כל יום בשעה  ארבע בדיוק אני הולכת עם אמא לגינה, אנחנו מגיעות לשם אחרי טיול קצר בפרק,
 אמא שלי כבדת ראיה ואני מנחה אותה בהליכה בחוץ,
 זה לא מובן מאליו שילדה בת חמש תסייע בכזאת מסירות ובגרות לאמא שלה.
 כשאנחנו מגיעות לגינה אמא מתיישבת על הספסל עם חברות ואני הולכת לשחק עם חברות וחברים שלי.

את ג'ני הכרתי בגינה, היא באה בדרך כלל עם אמא שלה אבל לפעמים גם עם סבתא שלה.
לג'ני יש מבט עצוב בעיניים, באחד המשחקים שלנו יחד היא לחשה לי שסבתא שלה לפעמים אלימה אליה,
 לא דווקא פיזית, גם מילולית.
סבתא של ג'ני לא אוהבת אותה, היא אומרת לאמא של ג'ני שחבל שהיא אימצה את ג'ני,
שעם המבט המסכן שהיא נתנה בהם כשבאו לראות אותה הן היו צריכות להבין שמשהו איתה לא בסדר.
אני מקשיבה לה ומזדהה איתה, אבל מה אני כבר יכולה לעזור לג'ני,
אני בסה"כ עוד כלבת נחייה, אני מקשקשת בזנב ומזמינה את ג'ני לרחרח לי את הישבן...