את סיגל הכרתי בתחנה מרכזית, היא בדיוק חזרה מהלימודים 

ואני הברזתי מהעבודה, מבחינתי זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

לה לקח קצת יותר זמן להיפתח אליי, אבל לא הייתה לה ברירה כי אני לא ויתרתי עליה.

מאז שפגשתי אותה לראשונה כל חיי סבבו רק אותה.

סיגל היא התגלמות היופי בעולם וידעתי שאסור לי לוותר עליה.

היינו מטיילים ביחד בחנויות במדרחוב והיינו יוצאים לאכול 

ג'אנק פוד ובערבים יוצאים לשתות, היא תמיד שתתה מרטיני, היה לה קטע כזה,

אני שתיתי קולה, מישהו צריך הרי לנווט הביתה בסוף הערב...

אחרי כחודש עליתי אליה לדירה לראשונה, לא קרה בינינו כלום,

אני לא רציתי ללחוץ, פחדתי שזה ירחיק את סיגל ממני, 

שהיא תרתע ותקבל רגליים קרות.

תמיד כשעליתי אליה ללילה ישנו בחדרים נפרדים ותמיד עם דלת מפרידה,

עבורי זה היה מעל ומעבר למה שיכולתי לבקש,

הייתי מקרב את האוזן לדלת או לקיר ומקשיב לסיגל מזמזמת שיר,

מתקלחת או סתם הולכת ומתופפת עם כפות רגליים יחפות על הרצפה.

אני הייתי מאושר, אבל סיגל נראתה לי עצובה מיום ליום יותר ויותר.

דאגתי לה, איך בחורה יפה כזאת עם גבר כמוני, שאוהב אותה עד מוות 

יכולה להיות ככה עצובה? זה לא חוקי!

אבל לא לחצתי עליה, לא רציתי שתכנס לפאניקה בגללי.

באחד הימים חזרתי  בצהריים אליה הביתה והדלת הייתה פתוחה לרווחה,

נכנסתי פנימה, חיפשתי אותה.

עברתי בכל החדרים בבית וקראתי לה תוך כדי אבל לא הייתה תשובה.

כשבאתי לצאת הופיעו מולי שני שוטרים ורופא, (ידעתי שהוא רופא רק בדיעבד)

"זאת סיגל נכון? קרה לה משהו?"

"קודם תשב" אמר הרופא...

"תגידו לי שלא קרה לה כלום! תגידו לי שהיא בסדר" צעקתי לעברם...

הרופא ראה שאני מתחיל להזיע ולהתבלבל, הוא חיבר אותי למוניטור של לחץ דם.

ונתן לי זריקת מורפיום, הרגשתי את עצמי רפוי ורגוע פתאום...

"עכשיו תספר לו" אמר הרופא לשוטר הגבוה מבין השניים.

"כן, לצערי" אמר השוטר, "זאת סיגל, היא הוציאה נגדך צו הרחקה, היא אמרה 

שכבר חודשים עוקב אחריה איזה תימהוני וישן בחדר המדרגות של הדירה שלה... "