כבר חמישה ימים שאת לא בבית, ביום חמישי הלכת לרופא 
שאמר  שהוא לא שקט עם תוצאות הצילומים שהוא רואה,
הגעת למיון וכעבור כשלוש שעות התקשרת ואמרת לי "מאשפזים אותי"...
כשהילדים חזרו מבית ספר סיפרתי להם,
הם לא מפונקים ויודעים להסתדר גם איתי, הכוונה רק איתי או איתי בלבד...

בהתחלה חשבתי שיום יומיים ואת בבית, אבל לא, זה מתעכב ואני מתגעגע,
כל הגוף מתגעגע!
אני הולך להסתכל על הילדים כשהם ישנים ורואה אותך דרכם.
אני מחפש את הריח שלך בבית אבל אין לו זכר.
הידיים מתאבנות בלי הצורך בעדינות לגעת בך.
הפה יבש כי את לא פה בשביל לרענן אותו,
גם את נטעם שלך כבר כמעט שכחתי.

בלילות אני לא ישן,
מה יש לי לישון אם הצד שלך במיטה ריק?
זאת מיטת king size רק מה שווה המלך ללא המלכה?
אני יושב על המחשב, כותב וחושב עליך,
מנגב עוד דמעה, עם כדור טניס בגרון אי אפשר לדבר, לשתות ולאכול.

אני מסתובב בבית ומחפש אותך,
אני יודע שאת לא פה, אין לי שליטה על זה,
זה פשוט חזק ממני, לחפש אותך בתוך השקט הזה.

הקרוב תחזרי ונחזור כולנו לשגרת יומנו, 
תזכירי לי מידי פעם כמה התגעגעתי אליך וכמה חסרת לי.
תמיד אומרים שאתה לא מעריך את המובן מאליו עד שלוקחים אותו ממך,
רק תחזרי להיות מובנת מאליו ואני מתחייב להתרגש ממך בכל יום מחדש!