את אודי הכרתי בגדוד, שנינו היינו במפקדה,
ג'ובניקים, שני הפכים גמורים.
אודי בן יחיד למשפחה דתית מישוב בדרום הר חברון,
הוא רצה ללכת לקרבי אבל אמא שלו אמרה שעל גופתה הוא ילך לקרבי
ולא התחשק  לו להרוג אותה רק בשביל זה אז הוא התגייס למסלול 02
ונתן לה עוד כמה לילות לישון בשקט.
אני לעומת אודי תל אביבית בת למשפחה הכי רחוקה מכל מה שקשור לדת,
יש לי ארבעה אחים, כולם גדולים ממני, אני הכבשה השחורה של המשפחה.
אחת שאם משהו יכול להשתבש לה אז הוא ישתבש.

החיבור עם אודי לא היה טבעי וגם לא קל בהתחלה,
בסך הכל זה לא מקובל בחברה שהוא בא ממנה לפתח קשרים עם בנות,
לא ברמה של רומנטי אפילו, רק ידידים, אבל כנראה שיש דברים שנועדו להיות
ובאחד מערבי הסגל עם קצת נרגילה והרבה אלכוהול הכל פתאום השתחרר
(גם החזייה שלי... )
לא זוכרת מה קרה באותו ערב, רק שמאותו ערב אודי ואני כבר לא הסתכלנו אחד על השנייה
באותה צורה ובאופן שהפתיע את שנינו הקשר התהדק.
אודי השביע אותי שלא אספר עלינו לאף אחד, "אם בישוב ידעו אין לי לאן לחזור"...

אז ככה התנהלנו לנו כמה חודשים עד אותו יום ארור,
אני לא יודעת בדיוק מה קרה,
רק שבגדר שסמוכה לכביש 12 הייתה חדירה של מחבלים ממצרים,
הם תקפו רכבים על הציר, באחד הרכבים ישב אודי שלי, הוא לא הספיק לעשות כלום,
לפי מה שהבנתי הוא בכלל לא התעורר לפני שהכדורים פילחו את בשרו.

ההלוויה הייתה בהר הרצל, עמדתי במרחק מה ומאחורי חומת אבן והתייפחתי לי,
מצד אחד לא רציתי שישאלו למה אני כל כך מתייפחת ומצד שני לא רציתי להיראות 
חסרת רגישות ולא להגיע, לשבעה לא הלכתי, לא יכולתי להסתכל להורים של אודי בעיניים.

הבנות מהבסיס סיפרו כמה קשה היה לשבת עם הוריו 
ולשמוע שאודי נולד אחרי טיפולים לא פשוטים ועכשיו אין להם כלום,
לא נשארה להם סיבה לחיות, אם רק היה משאיר משפחה ילדים, משהו...
ואז נזכרתי שלא קבלתי מחזור החודש....

המשך יבוא...