יושבים במסעדת המבורגרים, כל אחד והלחמנייה שלו,
אני עם 220 גר' והיא עם 160, צריך ריכוז.
לא לטפטף על הבגדים ושלא תיפול הקציצה החוצה.
כמובן שאני מסיים לפניה, 
מנקה את הפה במפית וגונב לה מידי פעם חתיכת צ'יפס.
עכשיו היא נאבקת בשארית הכריך ואני פנוי להביט בה.

היא עברה הרבה ורואים עליה, היא החברה הכי טובה שלי
ועדיין אני בטוח שאני לא מכיר אפילו פסיק ממנה, ממי שהיא באמת.

היא יפה וסובלת, אני מסתכל לה בעיניים, העיניים המהפנטות שלה,
פעם היא סיפרה מה ההשלכות של צבע העיניים הזה, 
כמה קשה ליקוי הראייה ואיך זה בא לידי ביטוי,
אני זוכר שלימדה אותי שאם מסתכלים במרכז העין 
רואים את עצמנו בקטן, 
רואים איש קטן ולכן זה נקרא אישון...

עכשיו אני בוהה בה, אני לא שם לב שהיא סיימה לאכול,
"הן ירוקות, העיניים ירוקות! כולם חושבים שהן כחולות אבל הן ירוקות"
אני רואה, הן באמת ירוקות, ירוק בדולח.
היא מתחילה שוב לספר על צבע העיניים אבל אני לא שומע,
אני מסתכל לה באישון ורק רואה את עצמי בתוך מסגרת עגולה 
של ירוק בדולח!