אני זוכר שהיינו יושבים וצוחקים,
הכל עלה על השולחן, על שולחן הניתוחים שלנו.

 לוקחים נושא ומפרקים אותו לחתיכות קטנטנות, בנות ופוליטיקה,

 אופנועים וכמובן צבא.
אבל לא משנה על מה דברנו, בסוף תמיד מגיעים ל"סוף"...
מדברים על מוות וכל התופעות הנלוות, איך למות,

איך ואיפה להיקבר, הספדים, שבעה ומה נשאיר אחרינו.
תמיד יהיה זה שיגיד: "אותי לא מעניין מה יקרה אחרי שאמות, זאת תהיה בעיה שלכם..."
כמה היינו צוחקים...

כשהגיעה הפקודה נכנסנו לעזה, לא פחדנו,

ידענו שאנחנו בשליחות להגן על המדינה, זה לא רק תושבי הדרום,

זה גם האשדודים והתל אביבים ועד נהריה אפילו...
וחוץ מזה שיש לנו את הכלים המשוריינים.

כשנכנסנו לעזה השארתי מכתב, רק למקרה ש...

איך אני רוצה שתראה הלוויה שלי, גיטרה ושירים, משפחה וחברים...
גם מה יהיה כתוב על המצבה שלי כתבתי, קליל שנון ומקורי,

אני יודע שזה לא יצחיק את אמא, אבל אני מקווה שהיא תכבד את הבקשה שלי.
כשנכנסנו לעזה עוד היה לנו עתיד, היינו ילדים יפים עם נשמה וגוף ופנים.
כשפגע בנו הטיל לא הרגשנו דבר,

בהתחלה קצת שרף ואחר כך היה שקט,

רק רחש של להבות שלחשו את הצוואות שלנו, 

רציתי לוויה מקורית עם גיטרה ושירים, משפחה וחברים.
הלוויה שלי היא כאן ועכשיו, כי עליתי בסערה השמימה על מרכבות האש.

 אני אש, אני להבה, אני בשום מקום ואני בכל מקום!
ואמא? תמיד תישאר בה התקווה, היא תחכה כל יום שישי 

ותתפלל שנפלה טעות ושעוד רגע אכנס בדלת.
ואולי אני בדלת, כי אני בכל מקום או אולי בשום מקום?

אהבתי