שוכבים על המיטה, זה בוקר יום שבת ואנחנו לא רצים לשום מקום (תרתי משמע)
אני מסתכל עליך ואת כל כך יפה, 
תמיד ברגעים כאלה אני אומר עזבו אותי מכסף ומחומר בכלל, 
כל מה שאני צריך נמצא פה מולי!
אני מביט בך ורואה אותך, רואה אותך מבפנים, 
קורא את המחשבות ואת החלומות שלך.

עכשיו את ערה ומסתכלת עליי, אני שואל אותך מה את רואה?
"את העיניים היפות ואת השפתיים הרכות שלך" את עונה...
מדהים איך את אומרת בדיוק את מה שאני רואה בך!

אני מלטף לך את הפנים, כאילו משרטט אותך,
כאילו מנסה לעשות לך קופי פייסט ולצרוב אותך באצבעותיי,
 בראשי, בתוכי אבל אני יודע שאני לא אצליח לשחזר את הרגע בראש,
רק ברגע הבא, אני מנשק אותך, 
בלחיים מנסה לחדור אותן דרך הרכות הזאת ובפה כדי לטעום אותך.

אנחנו מתחילים לדבר, מזמן לא דברנו ככה, על אהבה, יחסים ופייסבוק...
את מלטפת אותי, קודם את הפנים המחוספסים ואחר כך את הכתפיים ואת החזה הצמרירי,
 את אומרת כמה את אוהבת שאני חזק, לא רק פיזית וכמה זה נותן לך תחושת בטחון.
אותי זה ישר זורק לדימויים...
אני חושב על היחס שבין אוויר לבלון,אני הבלון ואת האוויר שבבלון,
 האוויר הוא מה שמחזק את הבלון והבלון הוא שמחזיק את האוויר,
בלי הבלון האוויר ישתלב עם שאר האוויר בחלל
ולא תמצא בו דבר שמייחד או מבליט אותו,
בלי האוויר הבלון הוא סתם גומי רופס וחסר שימוש,
אין יעוד לאוויר בלי הבלון ואין לבלון תכלית בלי האוויר.

לידינו ישן ילד, שלנו ורואים שהוא שלנו,
 רק כשאני מביט בילדים שלנו אני מצליח להפנים שיש בי אולי משהו יפה.
בינתיים מגיע עוד ילד ונשכב לרגלינו,
אני יודע שזה רגע כמעט מושלם ומצד שני זהו רגע שאומר שהרגע הקודם נגמר.
אני מלטף אותך ומנשק אותך,
הרגע הזה היה מושלם אם הייתי מצחצח קודם שיניים...