אנחנו הולכים לטיול,
אתה בן 5 ואני בן  5 ועוד כמעט שלושים שנה, 
אתה מדבר בלי סוף על הכל כמעט,
 אין פרט שמצליח לחמוק ממך. 
על כמה העצים גבוהים ומה משמעות מחזירי האור על הכביש,
 שגם באופניים שלך יש מחזירי אור.
מידי פעם אתה שואל שאלה,
אם אני יודע את התשובה אני עונה ואם לא אני מחזיר את השאלה אליך
 ואתה עונה עליה בתשובה מקורית כמו שרק אתה יודע.
אנחנו מטיילים ואני מקשיב לך, 
מצד אחד אני מאושר על הזכות הזאת ושואל את עצמי מתי למדת את כל זה.
מצד שני אני עצוב כי התמימות הזאת לא תמשך לנצח.
הייתי מייעץ לך לא לגדול אבל אני יודע שזאת לא אופציה.
תן לי רק עוד קצת להתמוגג מלהקשיב לך
 וליראות אותך מאושר כמו שאני כבר לא יודע להיות.