לילה, את כבר ישנה ואני כרגיל מושך את הזמן מול המחשב,
לא לפספס שום הגיג, להיות בעניינים כל הזמן.
מתפרסמות תמונות מיום הולדת של אחד החברים ואז אני מבין למה כל כך שקט.
בשלב מסוים מאוחר מידי אני מתייאש ותולה את הנעליים,
כמו בכל לילה מחדש אני פורש מתפקידי כשומר הפיד,
למחרת אני חוזר עם ראש מורם.

אני מתקלח ונכנס למיטה, ת'כלס אני צריך לקום לעבודה ממש עוד רגע
אבל הגוף והראש זקוקים לפסק זמן.
המיטה חמה וקולטת אותי אליה כמו טלפון סלולרי בעריסת עגינה באוטו,
מפה אני יוצא רק בכוח.
אני מסתדר במיטה ונח לצידך, אני פונה לכיוונך, מביט בך.
את שלווה כל כך, כאילו אין לך שום דאגה על הראש, כולי קנאה.
אני מלטף לך את הפנים ועוצם עיניים, אני רואה אותנו בתחנות חיינו,
לילות מכורבלים ונסיעות משותפות, חתונה וילדים
וגם כמה רגעים קטנים ומתוקים שאני שומר לעצמי.

אני פוקח עיניים ולא מוצא אותך לידי, אני יוצא מהמיטה בבוקסר ומתחיל 
לחפש אותך בבית אבל אין לך זכר, אני מסתובב ללא כיוון,
מציץ החוצה, עדיין חושך, אני מתחיל לדאוג 
ומנסה כמוצא אחרון להתקשר אליך לטלפון, אולי השכלת לקחת אותו אתך.
אני מחייג וממתין לצליל המתנה בדריכות,
אוקיי אני אומר לעצמי, זה מצלצל....
אני שומע עכשיו את הצלצול הבוקע מהטלפון שלך במעומעם
 ומנסה לגשש את דרכי אליו,
מי יודע מתחת איזו ערימת בגדים הוא נמצא,
מחפש ולא מוצא, אבל הצלצול ממשיך.
פתאום אני שומע אותך ואז גם מרגיש את ידך נוגעת בי בעדינות
ואחר כך בקצת פחות עדינות מנערת אותי...
איתי קום את אומרת, השעון שלך מצלצל!

אני פוקח עיניים ומחייך, רואה אותך מולי ערה וקצת פחות רגועה ממה שזכרתי
ובצדק, יש לי צלצול ממש מעצבן...
את נושקת לי על המצח והולכת להרתיח מים...
אני נשכב על הגב, מסתכל על מאוורר התקרה ומודה על הטוב, כי טוב!

בוקר טוב!

עוד נסיעה שגרתית כמו רבות אחרות ביומו של נהג מונית,
לא קל להישאר ערני מאחורי ההגה שעות רבות כל כך
אבל אני רגיל, אני עושה את זה כבר כל כך הרבה שנים
ופיתחתי לי שיטות כדי להישאר בפוקוס.
באחת הנסיעות ביום חם במיוחד מתיישב לי על ההגה זבוב!
איך אתה הגעת לכאן?
אני שואל ספק אותו ספק אותי,
רק שתדע שבדרך כלל אני מועך חבר'ה כמוך,
אבל היום אני משועמם ועם מצב רוח חנון ורחום
אז אתה יכול להישאר...
והוא כאילו הבין כל מילה הסתובב , 
עבר ללוח השעונים ונראה שהוא נהנה מהדרך.
אני מרוצה והוא מרוצה אז מה רע?
סיפרתי לו על עצמי, על הילדות ואחר כך על הצבא,
על חיי הנישואין ועל גירושין.
והוא מידי פעם הנהן בראש כאילו לאשר  שהוא מבין על מה אני מדבר...
אחרי שהרגשתי שנפתחנו קצת הזמנתי אותו לשבת לי על הכתף
ואפילו נתתי לו שם, אמרתי שאם יש לי חיית מחמד חייב להיות לה שם.
קראתי לא "זבולון" אבל זה היה ארוך מידי אז קיצרתי לזבול...
זבול היה שקט רוב הדרך, עד שעברנו באחד המושבים בשרון,
זבול כנראה הריח את זבל הפרות או שסתם היה לו פיפי והתחיל להשתולל,
הוא ריחף מפה לשם וחזרה בלי לנוח לרגע.
בתור אינסטיקט בכל פעם שהרגשתי אותו נוחת עליי נתתי כאפה,
מזל שפספסתי אותו, אחרי כעשר דקות של טירוף כל הגוף שלי נהיה אדום
ובוער מרוב כאפות, תירגע כבר! צעקתי.
איך אני מרגיע אותו שאלתי את עצמי ואז הבריק לי רעיון!
ירדתי לדרך עפר, האטתי את המונית
 ובשנייה שזבול התיישב עליי פתחתי את הדלת,
 צעקתי "תמות נפשי עם זבובים" וקפצתי!
גלגול כמו שלמדנו בקורס צניחה ושקט....
מסתכל ימינה ושמאלה מחפש את זבול, פתאום אני קולט מה עשיתי.
מצאתי אותו מעופף לי מעל הראש,
אספתי אותו אליי, אני מצטער אמרתי לו,
אני מבטיח שזה לא יקרה שוב הבטחתי כמו איזה חבר מכה.
 הנחתי אותו על הכתף וצעדנו לעבר השקיעה.

*אל תנהגו תחת השפעת סמים ואלכוהול...

אני חושב עלייך! 
אני שוטף פנים, מרתיח מים ושותה קפה מול המחשב,
קורא מיילים מאתמול וחושב איך עבר עלייך הלילה.
אני רואה את הזריחה כשאני יוצא לעבודה וחושב איך הבוקר שלך.
בארוחת בוקר ובישיבות חושב עלייך.
כשאני נכנס הביתה בסופו של עוד יום, נותן נשיקה לאישה ולילדים,
 כשאני יושב אתם לארוחת ערב
 וכשאני הולך לישון אני חושב אם אכלת ארוחת ערב ואם הלכת לישון.
 ואני יודע שלא, אני יודע שבזמן שאני חושב עלייך את חושבת עליו.
ואני לא מבין איך אפשר להמשיך לחיות עוד דקה אחת בלי לדעת איפה הילד שלך נמצא,
אם הוא אוכל וישן, אם מתנהגים אליו בהגינות ואם הוא חי בכלל,
 אני חושב עליך ונקרע לי הלב!
את נראית חזקה ואני מקווה שלא תצטרכי להיות חזקה יותר בחיים
 ושבלילה הבא תלטפי לו את הראש,
תכסי אותו ברכות בשמיכה רכה למרות שלא קר ותתני לו נשיקת לילה טוב, 
כי אמא היא אמא והיא מחכה לך בבית!

יושבים מחובקים מול השקיעה, 
לא יעזור כלום, מול שקיעה אני דומע, 
אני מוצא את השקיעה עצובה מאוד.

כאילו פרק בחיים שנגמר ולא יחזור,

שקיעה זורקת אותי למחשבות על סיום, פרידה, מוות...

יושבים מחובקים מול השקיעה ואת שואלת מה אני חושב,

במקום לענות יוצאת לי יבבה חלושה שמסגירה את העובדה שאני בוכה מבפנים.
אני לא אומר כלום כדי לא לשבור את החוסן.
כלפי חוץ אני גבר גבר, זיפים וזקנקן, כתפיים רחבות וחזה נפוח,
לדרמן ואקדח בחגורה בקיצור קאובוי מודרני.
מרתך וחותך, מחליף גלגל באוטו בשלוש דקות
ופותר תקלות טכניות תוך כדי שינה.
אבל זאת חליפה, אני לפעמים משועשע מאיך שאנשים תופסים אותי,
קשוח, אדיש, סנוב, מסתורי, בטח יש עוד.

אבל האמת היא שאני רגיש ובישן, כמה רגיש?
אני בוכה בפרסומת לסלקום ובסרטי וולט דיסני...
כשאני רואה קשישים אני נעצב על כמה שהזקנה מבישה בימינו.
על תינוקות אני מרחם על הסבל והרוע שהעיניים שלהם עוד יראו.
כשאני שומע על חבר או חברה שמצאו בן/בת זוג מתרחב לי הלב,
ואם זו פרידה הלב מתכווץ, גור חתולים, כלב משוטט 
מתעמלת בטלוויזיה שסיימה תרגיל מושלם ולא נחתה טוב.
כל אלה הם כמו צביטה בלב, למה אנחנו צריכים את זה,
לא היה פשוט יותר בלי אהבה, מלחמה, מוות ולידה,
כמה מלח ניגר מהעיניים!

ושוב אנחנו מול השקיעה, נוסעים באוטו, אני נוהג,
ברדיו מתנגן שיר לועזי שאני מבין ממנו מילה פה ומילה שם
בגרון מתפתח הגוש , את משקפי השמש אני לא מוריד
ולא, אני לא בוכה, נכנס לי  שקר כלשהו לעין.

אז אם תראו בפייסבוק גבר שמפזר לבבות ונשיקות בלי היכר
קבלו זאת בהבנה, יש מצב שפשוט הוא סובל מ bad hair day

כל לילה אותו חלום,
בחלום אני חוזר אל העבר, 
חוזר לנקודות בזמן ומנסה לשנות את ההיסטוריה כדי לייצר עתיד אופטימי יותר.
אני חוזר ומעלה את משפחתי לארץ לפני שהגרמנים נכנסים לפולין.
אני מזהיר את יוני נתניהו רגע לפני שנפגע באנטבה.
אני ממציא תירוץ כדי שאבא לא ייצא לעבודה באותו יום שחור.
ואני מבצע הסחה לרון ארד עד שמגיע החילוץ.
כשאני קם בבוקר אני תמיד עייף מכל המסעות בזמן
וכשאת שואלת למה אני עייף כל כך אז אני עונה "אל תשאלי איזה לילה היה לי".
את מלטפת לי את הראש ואומרת
"אני מתארת לעצמי ילד שלי, אבל גם היום יש בית ספר אז תסיים לשתות ורוץ להסעה".
בדרך לבית ספר בהסעה שוב אשמע חדשות ואחשוב על המשימות שיש לי בלילה הבא.
העולם הזה חסר רחמים ויש הרבה אנשים שאני צריך להציל מפניו.

יושב על כיסא קטן ומביט בך ישן, 
תמיד אמרתי שהדבר הקסום ביותר הוא ילד אוכל וילד ישן.
מידי פעם עולה בך חיוך ואז גם אני מחייך, 
החיוך שלך הוא נקי ותמים ושלי החיוך מהול בעצב, 
אני חושב על ילדים שאין להם את מה שיש לך,
בית חם, משפחה שאוהבת ודואגת ושהילדות נגזלה מהם.
אני חושב עליך ובעצם חושב עליי,
על כל הדאגה וכמה אני מייסר את עצמי בשאלות,
 אם נהגתי נכון במקרה כזה ובמקרה אחר.
אני חושב עליי ואני חושב על אבא שלי
 שזכה למשפחה חמה עם אשה אוהבת וצחוק של ילדים,
 שהילדות שלהם נגזלה ממנו.

אנחנו הולכים לטיול,
אתה בן 5 ואני בן  5 ועוד כמעט שלושים שנה, 
אתה מדבר בלי סוף על הכל כמעט,
 אין פרט שמצליח לחמוק ממך. 
על כמה העצים גבוהים ומה משמעות מחזירי האור על הכביש,
 שגם באופניים שלך יש מחזירי אור.
מידי פעם אתה שואל שאלה,
אם אני יודע את התשובה אני עונה ואם לא אני מחזיר את השאלה אליך
 ואתה עונה עליה בתשובה מקורית כמו שרק אתה יודע.
אנחנו מטיילים ואני מקשיב לך, 
מצד אחד אני מאושר על הזכות הזאת ושואל את עצמי מתי למדת את כל זה.
מצד שני אני עצוב כי התמימות הזאת לא תמשך לנצח.
הייתי מייעץ לך לא לגדול אבל אני יודע שזאת לא אופציה.
תן לי רק עוד קצת להתמוגג מלהקשיב לך
 וליראות אותך מאושר כמו שאני כבר לא יודע להיות.