שונא לוויות יחיה

לא אוהב לוויות

אני נכה רגשית לרגעים

בלוויות אני חושב

על המשפחה שנשארה

על החברים שמתגעגעים

על הדמעות הנובעות

כמו מים חיים מן האדמה

ולאדמה אין שליטה

אם ללדת מתוכה

או להישאר בתולה

תמיד בלוויות אני חושב

איך תהיה שלי

מי יבוא ומה יגיד

והאם יזכרו את מה שרציתי שיזכרו

האם ישאירו את הדברים היפים

שישארו שלנו בלבד

בלי שותפים

ומה כן יגידו?

שהייתי כזה וכזה?

אבל אני עדיין כזה

רק במקום אחר

תמיד בלוויות אני חושב

אני לא רוצה שיבכו עליי

טוב, אולי קצת

אני רוצה שבכל שנה

בתאריך שבו אוֹרי כבה

שיעשו דברים שאהבתי

שיתרכזו כל אוהביי

שיגידו דברים עליי

שידליקו את האש

שלא ישכחו לנפנף

ואז כשכולם כבר מדושנים

כשכולם שבעים

כשכולם הכירו את כולם

אז נרים כוסית לחיים

ואני אשיק אותה אתכם

ויגידו "לחייו"

ולחיי יסמיקו

אולי מיין

אולי ממבוכה

למרות הכל

עדיין

הלב שלי בעונת מעבר
פעם קר לו
ופעם חם
יורד גשם
וזורחת שמש
ופתאום קשת

מעונן וסגרירי
גשום רוחני
מתכסה בצינה ושלג

מי הפשרת שלגים
הם מים חיים
מרחבים של ירוק
שהופכים צהוב

עלים מלבלבים
הופכים צהובים ונושרים
והלב נשאר עירום
אבל עמוק בפנים
הוא עוד פועם
ממתין לאביב
בשביל שוב ל-לב-לב

רבין מת!

אמרו בלי מילים מסכי הטלוויזיה

בפיצרייה ריקה בעיר נידחת.

בדיוק יצאנו מסרט

ונכנסנו לסרט מסוג אחר

סרט אימה

רבין ואני זה סיפור ארוך

אני זוכר שנפגשנו לראשונה בכדורי

אני הייתי סוחב סיגריות מהמכולת

וביחד היינו מעשנים מאחורי התחנה

בכינו ביחד על הכותל

בעצם אני בכיתי

רבין היה קר רוח

רק הדליק עוד סיגריה

וינק אותה כאילו חייו תלויים בה

כשהלבישו אותו במדי אס אס

הוא אמר "עזוב, אלה סתם פושטקים"

אני הייתי אז פושטק

ועזבתי את זה

רציתי להגיד לו שיזהר

רציתי לספר לו שאנשים פה איבדו פרופורציות

את כל מה שרציתי להגיד לו

רציתי להגיד לי

הייתי קיצוני בזמנו

הייתי ילד

בן שש עשרה

מושתן שעבר שטיפות מוח

אני זוכר ביום שאחרי

אני יושב באוטובוס

בדרך לישיבה התיכונית בה למדתי

ברדיו דיברו עליך

ואני חשבתי על הילדים שלך

על הנכדים שלך

על מה בנאדם הולך ובאיזו קלות

ולמי יש מונופול על החכמה ועל הצדק?

ולמי אלוהים נתן את המנדט

לשפוט בני אדם לחיים או למוות?

אני זוכר שאני יושב באוטובוס

ואני בוכה, עליך, עליי

בוכה

אני זוכר את גלויי השמחה

של אנשים שאיבדו צלם

ששכחו מה היא דמוקרטיה

את קדושת החיים

מה הוא הדיבר "לא תרצח"

בלי פרשנויות, בלי סייגים

פשוט לא, ל א  ת ר צ ח !

http://www.amour.co.il/amour-media-author-itayman

כי לפעמים
גם מאחורי דגל קרוע
עוד יפציע אור
עוד יזרח בוקר
של יום חדש!

בחיוך שלך
כול העולם משתקף מולי

ובדמעה שלך
אין מי שיעמוד

בחיבוק שלך
הכול מיטשטש

בכול מילה שלך
היקום הולך וקטן

בשבילך אני הכול

לידך אני כלום

נעלם ונאלם

ובשבילי רק את

אין עולם

יום הולדת 32 בפעם ה 30

מזל טוב!
היום יום ההולדת העברי שלך
חשבת ששכחתי?
שאני אשכח?
אז מה אאחל לך ליום הולדתך?
אשה יפה ואוהבת כבר יש לך
ילדים טובים ומוצלחים, יש
פרנסה טובה והצלחה, גם.
אז מה אאחל לך היום?
חיים! זה מה שחסר לך!
כבר 30 שנה אתה כמעט בן 32
אבל רק כמעט
אתה עדיין יפה
עדיין מוצלח
אתה לא מזדקן
הלוואי והיית מזדקן
מזל טוב אבא
יום הולדת שמח

סופר מן בחלום

ובלילות אני עוד לפעמים חולם
איך אני בא לעזרה
מתעמת עם מטריד או מפגע
חותר אליו למגע
וכשאנחנו במרחק נגיעה
אני מנסה להגיב במכה
ואני לא מסוגל
הידיים כמו ספגטי
ללא יכולת תגובה
ואז נשמע קול ירייה
ואני מרגיש פגיעה
אני מביט בפצע
וגם המפגע
אבל הוא ברגע נרפא
אז אני מניף זרוע
ובמכה אחת מכניע
אני שולח יד קדימה
ונעלם לתוך הרקיע

אה, שכחתי לציין שבחלום אני סופרמן....

אני יודע שאת יודעת
כמה אני מתייחס לאהבה ברצינות
כמה אני מתרגש בקלות

אני יודע שאת יודעת שאני מתרגש בקלות
כשאת אומרת לי "אני אוהבת אותך"

למרות שזאת אהבה אפלטונית
זאת הכי אהבה שיש

ולמרות שלא ראית אותי אף פעם
ראית אותי יותר מפעם

ואני אותך לא ראיתי
אך את לבך אני רואה יום יום

אני קורא אותו עם הקפה
כמו עיתון

המילים שלך מרוות אותי
הסיפורים שלך מחממים אותי מבפנים
כמו קפה מהביל מהמדורה

עם קצת חול על הלשון כשנגמר
עם המתוק וגם המר
משאיר טעם של עוד, של חוויה
טעם של "מה זה היה"?

ואז גם אני אומר
אני אוהב אותך
מלכת המילים
נסיכת הסיפורים

כמה שאת יפה!

מסתובב במדיה
כמו בקליפ של שיר עצוב
ברחובות אפורים ריקים מחיים
מלאים בזעם ובעצב
רחובות קופצים לכביש הסואן
אל מתחת לגלגלי המכוניות הממהרות
הרחובות כבר אינם מסוגלים לשאת
את שנהיה בהם ומעצמם

אז אני מניח על ראשי אוזניות
לא רוצה לשמוע את הקולות
עוצם את עיניי
לא לראות את המראות

אני שומע נשים שרות
נשים חזקות
אך ברחובות שלנו הנשים לא שרות
נשים בוכות על מות הרחובות

העיניים דומעות
ובגרון תקוע גוש
מועקה על מה שקורה
מה שקרה
על יאוש

הירח שלה הוא ירח דם
כמותה הוא מתחבא מאחורי עצמו
לא באמת חשוב ממה 
העיקר להתחבא
ועיניה אדומות כמו ירח דם
היא בוכה על הכול ועל לא כלום
מוחה דמעה המוחה נגד העצב
דמעותיה הן דמעות דם
דם לבה השרוט
הפצוע

את שולחת לי חיבוק וירטואלי
את לא יודעת
שאני עוצם עיניים
מרפה את הגוף
ידיים
פנים
ומרגיש אותך
עוטפת אותי
את כולי
השפתיים טועמות אותך
הידיים חשות את חומך
את רכות גופך
עדינות חיבוקך
ואני מרחף בין צ'אט לחלום
מחבק את המילה
מייחל ליום הבא
לחבק באמת
הייתי מחבק אותך ערב שלם!

את שולחת לי חיבוק וירטואלי
את לא יודעת
שאני עוצם עיניים
מרפה את הגוף
ידיים
פנים
ומרגיש אותך
עוטפת אותי
את כולי
השפתיים טועמות אותך
הידיים חשות את חומך
את רכות גופך
עדינות חיבוקך
ואני מרחף בין צ'אט לחלום
מחבק את המילה
מייחל ליום הבא
לחבק באמת
הייתי מחבק אותך ערב שלם!

30 שנה של אזכרה

פעם ראשונה אחרי 30 שנה
לא עמדנו מול האבן שלך ביום השנה
זה הרגיש כמו כוח עליון שעצר את המכונית בדרך אליך,
באמצע כביש לא ידידותי, בעצם הכביש לא אשם...
אני זוכר שהיינו נוסעים אתך בכביש הזה,
בטנדר מפורק עם מזרנים זרוקים מאחור
או בואן מסידור הרכב, אני עומד מאחוריך
לא מוכן לפספס את הדרך, הכבישים והכפרים
בלב אוכלוסיה קשת יום ולא בדיוק חובבת ישראל.
ואנחנו עוברים בביטחון בדרך לעיר הבירה
עיר ילדותך, עשרה דורות כמעט לפניך שם
ואתה עזבת בעקבות הלב, בעקבות החברות,
ואנחנו חוזרים אליך אבל אתה לא שם
רק אבן הנושאת את שמך, שם אביך ואמך
אבן כמו המוני האבנים הקבורות שם
מלוטשות, בוהקות בשמש.
ואני מתפעל מהנוף הניבט ממקומך,
היית יודע להעריך את הנוף הזה שלך!
את הישן מול החדש, טבע וקידמה,
אבל אתה לא באמת שם.
הרי לא יכולת סתם לשכב שם במשך 30 שנה
מבלי להקים שם איזשהו מפעל, או יזמות אחרת.
בלי לצאת לטייל באיזה מעיין או ואדי.
לא עמדנו מול האבן שלך ביום השנה,
אבנים לא מדברות אליי, רק אתה...

חולם חסר

חלמתי אותך הרבה
אבל אף פעם לא עם כנפיים
כמו שחיית, הכי פשוט
חולצה משובצת עם שרוולים מקופלים עד המרפקים
מכנס ג'ינס שגדול במידה עם קיפוליים ברגל
וסנדלים
אבל אף פעם לא עם כנפיים
רק אני עם כנפיים, כי לך כנפיים כבר לא יעזרו
ולי כנפיים לא יוכלו להזיק.
אני זוכר אותך בתמונות, בהבזקים של סיטואציות,
אני זוכר אותך יפה, עם פאות לחיים ושיער פרוע
אני זוכר אותך סמכותי ואוהב, מחנך ומחבק

יעברו השנים ויהיו לי נכדים ואכפיל את גילך
אבל אתה תמיד תשמור על הפער ממני
כי תמיד תמיד אתה אבא ואני אני

אני שנה חדשה פה
זה נראה כאילו אני תופסת תחת
עם כל הטקסים והסימנים והברכות
אבל זה ממש לא פשוט להיות שנה חדשה
להגיע לעבודה חדשה, בלי שפה
עם טריינינג ועם סבתא שגרה בסלון
הזובור שהשנים הוותיקות עושות לי
ביום כיפור, כאילו שאני איזה מנחוס
כאילו שזה תלוי בי ולא לו"ז קבוע מראש
ועכשיו לעמוד בציפיות, להיות טובה יותר
מקודמתי ופחות טובה מהבאה אחריי
לא למשוך יותר מידי תשומת לב
ואיך לא? עם הבטן הזאת של שנה מעוברת
ואני אפילו לא יודעת מי האבא...
שנת תשג"ל...