הים עושה לי עצוב
אמרתי לאשה היפה שפגשתי שם
על הספסל שעל המזח
אני בא לים
רק כדי להתמודד עם הפחדים שלי
ולבכות
המעמקים האין סופיים
החיים האכזריים שבמצולות
האופק הבלתי נגמר
גלים שמתים ונסחפים לחוף
אני מביט בים ונצבט לי הלב
כמה חיים הוא לקח

בחלומות שלי אני צולל
מגיע לקרקעית
והאוויר נגמר לי
ואני מנסה לעלות מעל פני הים
להחזיק את הראש מעל המים
אבל לא מצליח
אני עולה ועולה
והעומק לא נגמר
קרניי השמש נשברות על המים
האור לא מגיע אליי

ואני מבין שאני מת
אז אני מתעורר
ומת לעוד יום אחד...

רוצה תפוח?
שאלה האישה היפה על הספסל...