היא שאלה "היית פעם במימונה?"
"אף פעם" עניתי
והרגשתי כמו איזה גזען
מה אני אעשה שגדלתי בקיבוץ של השמו"ץ
ולא הכרתי בני עדות המזרח
בכלל!!
"השנה אתה אצלי" היא הודיעה לי
בכזאת החלטיות שלא הייתה לי אופציה
לסרב, רק להגיד תודה ולשאול אם להביא משהו
"את עצמך" היא אמרה וחייכה
כשהיא חייכה אני נמסתי
תכלס לא הבנתי מה היא עושה איתי
היא נסיכה מרוקאית ואני חתול רחוב
פולני...
אני לא ראוי אמרתי כל הזמן
כל אותו שביעי של פסח הייתי חולה,
שלשולים והקאות, מהתרגשות כמובן!
הרגשתי כמו חתן ביום כלולותיו
כאילו הערב הולכת להיות נקודת ה"אל חזור"

בערב הגעתי אליה הביתה
פתחה לי את הדלת אמא שלה בלבוש
מרוקאי מסורתי ואני כולי פרפרים בבטן...
נשיקה ומחמאה לאמא וחיפשתי מקום
שקט להתיישב בו.
כמובן שהיה שם דוד זקן שלה
שנתן לי לטעום כל מיני מאכלים
ולעשן כל מיני דברים
"תאכל את זה, חובה"
הכריז הדוד ואני מציית
האמת שזה היה טעים מאוד
וזה הדבר האחרון שאני זוכר מהמימונה
מסתבר שזה היה ממרח מנגו
ואני אלרגי
היא ישבה ליד מיטתי בבית החולים
והתנצלה, כל כך הרבה התנצלה
הרגעתי אותה
ואמרתי לה
"אני לא גזען, אבל זה לא בשבילי,
תדאגי שבחתונה שלנו לא יהיה כזה מנגו"
היא נשקה לי "אתה יכול להיות רגוע" היא אמרה
"לא יהיה"...