יום הזיכרון שלי

אבא שלי לא מת במלחמה
הוא מת בעבודה
ולא נקשו לנו על הדלת
"המודיע" פגש אותנו על השביל
בדרך לגן, אמא, אחותי הקטנה ואני
לא היינו צריכים לצאת
היינו צריכים להשאר בבית
ולחכות לנקישה
ולא לפתוח!

יום הזיכרון קשה לי יותר
מיום האזכרה
יום מרוכז של עצב וכאב

אני בא בצהרי יום הזיכרון
לקחת את אביב מהגן
ולא מסיר את המשקפיים
שלא יראו את הנפיחות בעיניים
ואביב פורץ בריצה מהגן
זורק עליי תיק ומעיל
ורץ הביתה על השביל
בחולצה לבנה חגיגית

ואני רואה אותו
הוא היום בגילי ביום שאבא מת
אני רואה אותו ובוכה על העבר
וחושש מהעתיד.

אני רואה אותו
וזוכר אותי יתום בגילו
ואני חושב על יתומי צה"ל
בגילו ובגילי