הרהורים בעקבות המצב...
חשבתי לעצמי על יחסי אהבה ושנאה, האם יש מישהו שאני מצליח לשנוא?
מהעם שלי בטוח לא ומה לגבי האויב,
אחרי כל הצער וההרג והשנאה מצידו,
האם אותו אני שונא?
התשובה היא לא, אני לא מכיר אותו בשביל לשנוא אותו, אבל אני כועס עליו ובעיקר על מה שהוא גורם לנו להיות.
ומכולם אני כועס בעיקר על הנשים הפלסטניות, על שערערו לי את כל התאוריות שהיו לי על אמהות!
אני לא באמת מאמין שהן שמחות שבניהן מתים בקרב או בכל צורה אחרת ובעיקר בהקרבתם כדי להרוג אותנו ובעדיפות של כמה שיותר מאיתנו.
 זה לא אנושי, זה לא טבעי וזה אפילו לא חייתי.
ויותר מהכל הכעס שלי עליהן שכפועל יוצא אמהותינו שבלי שום ספק אם אשאל אחת אחת, לא תמצא האמא ששולחת את בנה להלחם בלב שקט ובכל זאת שולחות את בנינו להלחם למען המולדת, כי זאת מלחמת קיום, כי אם לא הם אז מי?
 אמא אבל כל אמא, אם תהיה לה הבחירה היא תבחר להשאיר את בנה מתחת לסינר.
אני בטוח שאם את "ועידות השלום"
היו מנהלות נשים, אמהות, בלי גברים בכלל!
זה היה נגמר באמנה, אפילו לא הסכם כי אין צורך, שאומרת שנשים בעולם מסרבות לשלוח את בניהן להלחם, העולם היה נראה אחרת, טוב בהרבה!
יכול להיות שאני פנטזיונר ויכול להיות שאני תמים אבל אחרי ששומעים את אמהות החיילים הפצועים וההרוגים וגם האמהות שילדיהן חזרו מהקרב בריאים ושלמים אבל לא ישנות בלילה ויודעות שבכל רגע יכולה להשמע דפיקה בדלת של מלאך המוות,
הלב נקרע!