כמה חיכיתי שתצא השבת, לדבר עם חברים,
להעביר חוויות ולהתבדח על ארוחות שבת, שנ"ץ ויום ראשון הקרב...
כשפתחתי את הפייס בצאת שבת הבנתי שכלום כבר לא יהיה כתמול שלשום.
ואני לא מדבר על עצמי, אני מתמכר לשגרה בקלות, כמה ימים והשגרה תשתלט עליי שוב.
אבל בפינה כלשהי בארץ, יש בית ועוד בית ועוד בתים שבהם האור כבה, לתמיד.
פוליטיקה לא מעניינת אותי, לא למה, איך ומי נתן את ההוראה.
להיות עם חופשי בארצנו זאת לא קלישאה, זאת משימה קיומית יומיומית,
כי אם לא נעזור לעצמנו אז מי?
ועדיין, הבתים המפורקים, האמהות והאבות, הנשים והילדים, האחים והחברים,
יחיו את הכאב, את האבדן יום יום, 
כי זאת כמו קטיעה של איבר שתמיד היה שם ולא עוד.
אז עם הזמן לומדים לתפקד גם בלעדיו, אבל אחרת, קשה יותר ועצוב הרבה יותר.
כל פעולה גוררת קושי ותעצומות נפש ואין הקלות, החור בלב יישאר תמיד.
ורק תקווה אחת, תפילה קטנה, שיהיה האחרון!

יהי זכרם ברוך!