יום שלישי, 1 ביולי 2014

הלוואי ויש לנו באר של דמעות עם כמות מוגבלת שאתה אנחנו באים לעולם
 וברגע שסיימנו אותה אין יותר בכי, הלוואי!
אני יודע שזה לא כך אבל אני לא מסוגל יותר לבכות.
הבטן התכווצה והעיניים בוערות, 
הגרון עם גושים של בכי והידיים רפויות מחוסר אונים.
אני חושב ובוכה, משתדל לא לנסות לשחזר את רגעיהם האחרונים,
זה כבר לא יעזור לא להם ולא לי ובכל זאת החיטוט בפצעים הוא בלתי נמנע, 
אין דקה שעוברת ללא מחשבה.
ואם מגיעה דקה כזאת אז מהרדיו יבקע שיר שיפתח שוב את הסכר 
ואפילו הגושים בגרון לא עוצרים את שצף הדמעות.
זה לא צפוי לקרוא טקסט כזה מגבר, אז קבלו, הגברים בוכים ולא רק בלילה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה