כשהייתי ילד
לפני שעלינו לארץ
הייתה לנו חווה בפולין
על הגבול עם רוסיה
לאבא הייתה רפת לא גדולה
לול מסחרי לביצים ועוד אחד קטן
לנוי, מעין פינת חי לילדים
ההורים התפרנסו בדוחק
החלב נמכר בשוק בתמורה
למצרכי בסיס
הביצים גם
בגינה קטנה אמא גידלה ירקות
לצריכה עצמית
שמחנו בחלקנו
ביום שישי אבא עשה קידוש
ועל השולחן היה כל טוב
בשר ודגים, פחמימות וירקות
לא חסר לנו דבר
אך החורף הגיע
והחורף באותה שנה בפולין
היה קשה במיוחד
שלג וגשם שלא פסקו
רוחות וטמפרטורות של מתחת לאפס
השלג שירד הביא את הלול הקטן
לעמוד על כרעי תרנגולת...
המצב הכלכלי הביא את אבא
להחלטה לחסל את הלול הקטן
ולמכור את תרנגולות הנוי לבשר
לא יכולתי להשלים עם ההחלטה הזאת
הבנתי אך לא יכולתי לקבל אותה
בלילה כשכבר שכבתי במיטה
שמעתי את אבא נכנס ללול הקטן
את המולת התרנגולות
את הטרקטור המקרטע ששירת
את אבא בנאמנות
שמעתי את הגרזן עושה את עבודתו
ובשלב מסויים היה שקט
אני לא זוכר מעבר לזה
בכיתי כל כך הרבה עד שנרדמתי
באפיסת כוחות
בבוקר אמא העירה אותי
אבא עוד ישן
ארוחת הבוקר כבר הייתה על השולחן
אכלתי בחוסר תיאבון
את הביצה הרכה
שתיתי את החלב החם
ואמא פינקה אותי
בשטרודל תפוחים חם
"אתה לא יוצא קצת החוצה?"
אמא שאלה
"לשם מה?" שאלתי
הרי הלול הקטן איננו וגם התרנגולות
שבו, אז מה אעשה בחוץ?
אמא תפסה אותי בעדינות
ומשכה אותי לכיוון החלון
הצצתי לחצר ולא האמנתי
כל הלילה אבא עבד
ותיקן את הלול הקטן
לא פלא שהתרנגולות עוד ישנו
יש להן עכשיו דרגש למרבץ
ממש לדוגמא וקורת גג חדשה ואטומה
רצתי לחדר של אבא עם דמעות
בעיניים ובשקט כדי שלא יתעורר
נשקתי לו על הלחי
ולחשתי לו "אני אוהב אותך,
תודה אבא, תודה"!