30 שנה של אזכרה

פעם ראשונה אחרי 30 שנה
לא עמדנו מול האבן שלך ביום השנה
זה הרגיש כמו כוח עליון שעצר את המכונית בדרך אליך,
באמצע כביש לא ידידותי, בעצם הכביש לא אשם...
אני זוכר שהיינו נוסעים אתך בכביש הזה,
בטנדר מפורק עם מזרנים זרוקים מאחור
או בואן מסידור הרכב, אני עומד מאחוריך
לא מוכן לפספס את הדרך, הכבישים והכפרים
בלב אוכלוסיה קשת יום ולא בדיוק חובבת ישראל.
ואנחנו עוברים בביטחון בדרך לעיר הבירה
עיר ילדותך, עשרה דורות כמעט לפניך שם
ואתה עזבת בעקבות הלב, בעקבות החברות,
ואנחנו חוזרים אליך אבל אתה לא שם
רק אבן הנושאת את שמך, שם אביך ואמך
אבן כמו המוני האבנים הקבורות שם
מלוטשות, בוהקות בשמש.
ואני מתפעל מהנוף הניבט ממקומך,
היית יודע להעריך את הנוף הזה שלך!
את הישן מול החדש, טבע וקידמה,
אבל אתה לא באמת שם.
הרי לא יכולת סתם לשכב שם במשך 30 שנה
מבלי להקים שם איזשהו מפעל, או יזמות אחרת.
בלי לצאת לטייל באיזה מעיין או ואדי.
לא עמדנו מול האבן שלך ביום השנה,
אבנים לא מדברות אליי, רק אתה...