יושבים מחובקים מול השקיעה, 
לא יעזור כלום, מול שקיעה אני דומע, 
אני מוצא את השקיעה עצובה מאוד.

כאילו פרק בחיים שנגמר ולא יחזור,

שקיעה זורקת אותי למחשבות על סיום, פרידה, מוות...

יושבים מחובקים מול השקיעה ואת שואלת מה אני חושב,

במקום לענות יוצאת לי יבבה חלושה שמסגירה את העובדה שאני בוכה מבפנים.
אני לא אומר כלום כדי לא לשבור את החוסן.
כלפי חוץ אני גבר גבר, זיפים וזקנקן, כתפיים רחבות וחזה נפוח,
לדרמן ואקדח בחגורה בקיצור קאובוי מודרני.
מרתך וחותך, מחליף גלגל באוטו בשלוש דקות
ופותר תקלות טכניות תוך כדי שינה.
אבל זאת חליפה, אני לפעמים משועשע מאיך שאנשים תופסים אותי,
קשוח, אדיש, סנוב, מסתורי, בטח יש עוד.

אבל האמת היא שאני רגיש ובישן, כמה רגיש?
אני בוכה בפרסומת לסלקום ובסרטי וולט דיסני...
כשאני רואה קשישים אני נעצב על כמה שהזקנה מבישה בימינו.
על תינוקות אני מרחם על הסבל והרוע שהעיניים שלהם עוד יראו.
כשאני שומע על חבר או חברה שמצאו בן/בת זוג מתרחב לי הלב,
ואם זו פרידה הלב מתכווץ, גור חתולים, כלב משוטט 
מתעמלת בטלוויזיה שסיימה תרגיל מושלם ולא נחתה טוב.
כל אלה הם כמו צביטה בלב, למה אנחנו צריכים את זה,
לא היה פשוט יותר בלי אהבה, מלחמה, מוות ולידה,
כמה מלח ניגר מהעיניים!

ושוב אנחנו מול השקיעה, נוסעים באוטו, אני נוהג,
ברדיו מתנגן שיר לועזי שאני מבין ממנו מילה פה ומילה שם
בגרון מתפתח הגוש , את משקפי השמש אני לא מוריד
ולא, אני לא בוכה, נכנס לי  שקר כלשהו לעין.

אז אם תראו בפייסבוק גבר שמפזר לבבות ונשיקות בלי היכר
קבלו זאת בהבנה, יש מצב שפשוט הוא סובל מ bad hair day